פרק 7- אומץ ארגוני- היכן הוא מתחבא ומי אחראי ללממשו?

רבות מדובר בשיח האקדמי ובמערכת החינוך על הצורך במנהלי בתי ספר שיהיו מנהיגים, שיובילו באומץ תהליכי שינוי יפרצו גבולות יערערו על המוסכמות....

לכן, תקופת הקורונה, מעבר לסבל הרב ולסגרים היוותה גם נקודת מפנה אמיתית. הרי כמה פעמים בחיים יש לאדם הזדמנות לעצור את חייו ולבחון אותם? לשאול עצמו מה עליו לשנות? לא כל שכן למערכת גדולה כמו מערכת החינוך אשר קיבלה הזדמנות פז לעצור הכל ולבחון- לאן פנינו? מה כדאי לשנות? מהו למעשה תפקידה של מערכת החינוך וכיצד הכי נכון ליישמו?

כמנהלים חוזרים ואומרים שהמערכת לא השכילה לחשב מסלול מחדש. הינה, עובדה, בו ביום שמצב התחלואה השתפר וניתן היה לחזור לשגרה מלאה- נאמר לכולם- חוזרים!!! תלמדו שישה ימים, תערכו מיפויים, תחזקו הוראה ותצמצמו פערים.... עולם כמנהגו נוהג... בי באופן אישי הכתה בעוצמה ההבנה, שלא משנה כמה סיסמאות ותוכניות לימוד נבנה או שיבנה משרד החינוך עבורנו- כל עוד התפקיד העיקרי של בתי הספר יהיה קשור למדידת ההישגים הלימודיים של התלמידים וכל עוד התוכניות ייבנו על ידי גורמים חיצוניים שאינם מחוברים לילדים עצמם, הלב של העשייה החינוכית לא יהיה במקום הנכון.

כדי שנצליח להעניק לילדי העתיד את הביטחון בעצמם ותחושת השייכות שלהם, את תחושת המסוגלות שלהם ואת תחושת האוטונומיה שלהם- עלינו לדבר על אומץ ארגוני! עלינו כמערכת חינוך להפוך את הקערה ולאפשר מקום בטוח ופתוח של שאלת שאלות עומק כגון: מהי למידה? מהו תפקיד המחנך? למה בעצם אנו שולחים ילדים לבית ספר? ועוד... כל עוד תתקיים מערכת חינוכית ריכוזית אשר לקחת בעלות על ה'אמת', על 'מה נכון' ו'מה צריך' – יהיה מאוד קשה לטפח ולפתח תלמידים שיהיו אדם עצמאי, אדם אמפתי ואדם אשר פועל למען הכלל – השיח צריך להשתנות מטיפוח לומד עצמאי לפיתוח אדם עצמאי! הדגש צריך לעבור מרכישת ידע לרכישת מיומנויות שהן המיומנויות של העתיד- היכולת לשאול, לערער על המוסכמות, לפתח אומץ חברתי ואומץ אנושי, לפתח רגש לאמת ולפתח רגש לאחר.

בעתיד, אנו כחברה וגם בשוק העבודה העתידי נזדקק יותר ויותר לאנשים שמעיזים לחלום, ליזום, לחבר בין מגוון דעות, להוביל, לחשוב יצירתי, לעבוד בקבוצה, וכמובן, לפעול מתוך מוסר אנושי, אחראי וברגישות חברתית.

עלינו לשאול עצמנו תדיר: האם מערכת החינוך, כפי שהיא מנוהלת כיום, הינה מערכת אשר מעודדת אומץ? אומץ על כל רבדיו- אומץ ניהולי, אומץ ארגוני או אומץ באופן כללי המאפשר ערעור על פרדיגמות ופרות קדושות? האם השיח על אוטונומיה לבתי הספר יכול באמת להתממש בתוך המסגרת הקיימת? במילים אחרות- האם ניתן לפתור את הבעיה מהחומרים שיצרו אותה? או כפי שהציג זאת אלברט איינשטיין- "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן."

לשמחתי, אחת המגמות החשובות שקיימות כיום הינה אגף המו"פ שדווקא שייך למשרד החינוך ונוצר בכדי לחשוב ולייצר חדשנות. אני מאמין שהאגף מנסה ליצור תפיסת חשיבה חדשה שאינה מסדר ראשון אלא מסדר שני. כלומר- לא לפתח שיטות הוראה טובות ויפות אלא לחשוב על פתרון חדשני, חשיבה חדשה שתשבור את מעגל הקסמים! לחפש פתרון לבעיה- אותה אני מגדיר כ: "שימת דגש כמעט בלעדי על הישגים אקדמים מחד ומאידך קיומו של גוף מרכזי שקובע מה הם ההישגים הנחשבים ואיך צריך להשיג אותם".  

הפתרון למעשה אינו פתרון שמגיע עם הוראות הפעלה: "תעשו ככה וככה", אלא פתרון שמעודד תרבות ניהולית חדשה. שמעודדת בניית אומץ ארגוני, אשר מאפשר לכל מורה בבית החינוך (ולא בית ספר- אנו בראש ובראשונה מחנכים) לפתח תחושת מסוגלות עמוקה, תחושת בטחון ושייכות ותחושת אוטונומיה. כלומר האופן בו המחנך/ת בחרו ללמד, להכיל, לייצר הרגלים, לבנות קהילת כיתה וכו' הם בחירות בלעדיות של המחנך/ת, מכיוון שהם מכירים הכי טוב את הילדים. מחנכי הכיתה יכולים להתייעץ, לקבל עזרה וכמובן לפעול מתוך המסגרת הבית ספרית שהתעצבה בשיח מאפשר בין המורים. יחד עם זאת, המורים מחויבים לפתח רגש ברור לצרכים האמיתיים של ילדי כיתתם כקבוצה ושל כל ילד כאינדיבידואל. הדגש של העבודה הינו על הפן החברתי, רגשי, מוסרי ורק אז האקדמי. האופן בו נבנית קהילת הכיתה הינה דרך עניין עמוק ומלא של המחנך בכל ילד וילדה בכיתה. בשיחות עומק עם כל זוג הורים, בביקורי בית, בשלוש ארבע אסיפות הורים בשנה בהן משוחחים על הנעשה בכיתה, בפעילויות כיתה אחה"צ ובשיח בין ההורים.

החידוש האמיתי הינה בתפיסת החינוך- עלינו כמחנכים להבין שאנו לא מחנכים ילדים, אלא, בסופו של יום, מחנכים רק את עצמנו. כשילד מרביץ עלי לשאול את עצמי כמחנך, האם אני רואה אותו באמת? ורק מתוך השאלה הזו לחפש את הגבול הנכון. כשקשה לי עם ילד מסוים, עלי לשאול את עצמי, מה הוא מפעיל אצלי ולא, למה הילד לא בסדר?.... כשהכיתה תוססת עלי להבין שאני בחרתי לתת להם פעילות שאינה תואמת את הצורך שלהם. כשאני כמחנך הופך להיות יזם, כשאני עושה מאמץ להכיר את העולם ומתעניין בנעשה בו, כשאני מגיע בכל בוקר לכיתה בתחושת שליחות ובהתלהבות וכשאני בעל רגש לאמת. רק אז אני מפסיק לפעול מתוך מה ש"צריך" לעשות ומתחיל לפעול מתוך שאלת שאלות. כשמורה נמצא בסד של הספקים אקדמים נשאר לו מעט מאוד פנאי להיות מחנך!

כאשר המערכת הכללית תשכיל לעבוד כמה שפחות כמבנה היררכי טופ-דאון אלא במבנה מעגלי בו ישנם קווים כללים אך בתי חינוך יוכלו לפתח תהליכי הוראה מותאמים לילדים אשר מתחנכים בהם, אז ניתן יהיה לשאול שאלות חינוכיות ולברר איך נותנים לכל ילד את מה שהוא צריך בכדי להיות אדם עצמאי (בניגוד ללומד עצמאי) אשר מכיר ביכולותיו ובעל חוסן נפשי שמאפשר לו להצליח בכל דבר שיבחר.

פירוק הריכוזיות תעזור לילדי העתיד להיות אנשים בעלי אומץ, בעלי תחושת מסוגלות, יזמות, חופש בחירה, עבודת צוות, יצירתיות ומוסריות עמוקה כלפי האחר.

בכדי להעניק לילדים יכולות אקדמיות גבוהות עלינו לשים דגשים חינוכיים אשר מקנים לילדים כלים לחיים. כלים אשר יאפשרו להם, ולא משנה היכן יהיו או מה יעשו, להיות אנשים מצליחים, אנשים שיש להם את היושרה והאומץ להביע את עמדתם, אנשים שיש להם תחושת מסוגלות להעז ולהצליח, להעז ולהיכשל ושוב להעז, אנשים בעלי תחושת ביטחון ושייכות שיודעים שאוהבים אותם ומקבלים אותם ולכן הם בטוחים בעצמם, להיות מי שהם ולבסוף לחנך את הילדים להיות אנשים בעלי תחושת אוטונומיה, כלומר, שהם יבינו בבהירות שכל מעשה שהם עושים – הוא בחירה שלהם! שלכל ילד וילדה יהיו את הכלים לקחת אחריות על הבחירות שלהם, לא להאשים אחרים בתסכולים שלהם ולהבין לעומק שהבחירה שלי בדרך א' ולא בדרך ב' קשורה אך ורק בי ובהחלטה שלי :"האם אני מוכן לשלם את המחיר"? דרך עבודה שמאפשרת את ההתפתחות הזו תחבר את הילדים למחנכים שלהם ולעצמם ותאפשר לילדים לפעול מתוך מוטיבציה פנימית.

אני מאחל למערכת החינוך של פוסט הקורונה להיות אמיצה! לסמוך על המנהלים, לסמוך על המורים, לומר להם שהם חופשיים לבחור איך לעבוד, להאמין בהם שהם מסוגלים ולפתח בהם תחושת שליחות חינוכית. כמו כן, אני מאחל למנהלים ולמורים להבין שהאוטונומיה היא שלהם, הם באמת רשאים ויכולים לפעול אחרת. בתקופת הקורונה הרבה מאוד מנהלים ואנשי חינוך גילו שהם יכולים להעז, לפעול באופן יצירתי ולשנות חוקים. מצער שהיינו צריכים לחכות לקורונה בשביל להבין זאת. אבל זה גם מה שמשמח- כעת אנחנו, אנשי החינוך, מבינים שהאוטונומיה בידנו- לא ייתנו לנו אותה, עלינו לקחת אותה, להיות יצירתיים ולהאמין שיש דרכים רבות ללמד ולפתח חשיבה אקדמית וחוסן פנימי. בהקשר זה אני מרשה לעצמי לצטט את דמותה האלמותית של בילבי אשר אמרה: "מעולם לא עשיתי זאת ולכן אני בטוחה שאצליח..." 

במובן עמוק- המערכת הינה סך היכולות של העובדים בה, כך שלמעשה, מערכת החינוך לא תשתנה מלמעלה, היא תשתנה מכיוון שהשטח משתנה- הכוח לשינוי נמצא בידנו ואל לנו לחכות שיגידו לנו שזה אפשרי!

התפקיד הבסיסי והראשון שעל מערכת החינוך (הכוללת את כלל המורים, המנהלים, המפקחים, המטה וכו'...) הינה להציג בתקופה הראשונה של פוסט הקורונה פיתוח אומץ ארגוני דרכו נזכה כולנו, כל אנשי החינוך, לפעול מתוך חירות פנימית חינוכית.

* הכתוב נאמר בהקשר של בתי ספר יסודיים. בחטיבות ובתיכונים גם צריכה להערך חשיבה אך אופי הקשר והלמידה הינו שונה.