פרק חמישי- מטה-חינוך: הבנת הילד כאדם שלם

אחת המטרות ששמנו לעצמנו בבית הספר המשחק הינה לראות מעבר להוראה. כלומר, הוראה במובנה הצר של המילה הינה האופן בו אנו מקנים מיומנויות וידע לילדים. ההוראה יכולה להיות מעניינת יותר, או מעניינת פחות, יבשה או מלאה חיים והילדים ייהנו ממנה בהתאם. אך למעשה, בתקופתנו, ישנם אתרים מאוד מוצלחים ומלאי עניין שיכולים להעניק תהליכי הוראה מאוד איכותיים לילדים. אחת הסיבות שהיחס למערכת החינוך הינו כמקום ש"מעסיק" את הילדים בכדי שההורים יוכלו לצאת לעבודה, קשור בגורמים רבים אך בעיני, הסיבה העיקרית ליחס זה הינו העובדה שמערכת החינוך הופכת יותר ויותר למקום בו הדגש הינו על הערכה מסכמת- כלומר- האם הילדים רכשו את מיומנויות השפה, החשבון, האנגלית וכו'...האם הם עמדו בכבוד במבחני המיצ"ב. תפקידם של המורים מסתכם בלהורות להם את המיומנויות הנ"ל. והינה, דווקא כעת, בעידן הקורונה, יותר ויותר ילדים והורים מגלים שלמורים יש תפקיד הרבה יותר חשוב מהוראה גרידא. ילדים רבים ישבו בבית ולמדו בעזרת מצגות, משחקי הוראה, סרטוני יוטיוב וכו'...ומה שקרה שילדים רבים והורים רבים יוצאים בצעקה, "די", "עד כאן", "לא רוצים יותר זום". אחרי שנה שלמה שכמעט כולה היתה הוראה מרחוק גילו רבים שילדים מגיעים לבית הספר לא רק בכדי לרכוש השכלה (את זה בהחלט ניתן לעשות מהבית), ילדים מגיעים לבית הספר בכדי להיפגש, לריב, לשמוח, להשלים, להתמודד עם קשיים, לשחק, לקבל אוזן קשבת ועוד.... על מערכת החינוך מלמעלה ועד אחרון המורים לראות בעצמם מערכת שמעצבת את דור העתיד בכל המובנים. שמלמדת את הילדים הרכים גבולות, חשיבות המאמץ, ויסות, כבוד לאחר, אמפתיה, יזמות, גמישות, התפתחות, חוסן נפשי, חיבור לקהילה ועוד.... אלו הדברים המשמעותיים שהילדים לומדים במערכת החינוך- כשאומרים ששנת הקורונה הינה שנה אבודה- לרוב מתכוונים להפסד בחומר לימודי- אך למעשה שנה זו היא שנה אבודה כי הילדים לא היו במערכת ולא התחנכו.

בראש ובראשונה, אנו, אנשי החינוך, חייבים להבין שזהו תפקידנו! אנו לא ביביסיטר, לא אמונים על הוראה בלבד ולא על בדיקת רמת הידע של התלמידים, אלא על התפתחותם הרגשית, חברתית ואקדמית כמכלול- זוהי משמעותה המלאה של המילה חינוך. בכדי לחנך עלינו לצאת מהמקום הנוח בו אנו נמצאים כיום ולהתבונן באופנים מעמיקים הרבה יותר על הילדים ועל המשמעות שיש לנו בעיצובם ובאותה נשימה ניתן לומר- יש לנו אחריות כבדה בבחירתנו בדרך של חינוך.

כפי שקיים המושג קוגניציה (חשיבה) במובנו הפשוט, ישנו גם המושג מטה-קוגניציה, כלומר מה מתרחש מעבר לחשיבה, מהם התהליכים שגורמים לנו לחשוב באופן בו אנו חושבים. כך ישנו המושג חינוך ובאופן רחב יותר ניתן לדבר על מטה-חינוך. כלומר, איך פועל התהליך החינוכי, מה התהליכים שיכולים לעזור לילד זה או אחר וכו'. כמובן שזהו מושג מאוד רחב ובמאמר זה אתייחס לפן אחד – החושים.

כולנו הורגלנו לחשוב שיש לנו רק 5 חושים (ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מגע). אך למעשה ישנם הרבה יותר חושים. כל דבר שאנו יכולים לחוש הינו חוש. למשל – חוש טמפ' – האם חם או קר לנו, חוש תנועה עצמית- אנו חשים היכן אנו במרחב ועוד...

אתייחס כאן לשני חושים מאוד בסיסיים אשר מהווים מפתח מאוד מעמיק להבנת התנהגות של ילדים.

1)חוש המגע – חוש המגע הינו החוש הכי בסיסי והכי ראשוני שלנו. אנו חווים מגע בכל גופנו, בכדי לא להרגיש שום מגע עלינו להיות בריק, אולי מצב זה קיים רק כשאנו ברחם אימנו. כשתינוק נולד הוא עובר דרך תעלת הלידה בלחץ אדיר ולמעשה, בפעם הראשונה חש את עצמו. ליכולת שלנו לחוש את עצמנו יש תפקיד מאוד חשוב בבניית תודעת העצמיות של הילד. כל דבר שאני נוגע בו, הוא למעשה- לא אני- כך שדרך המגע אני כתינוק מתחיל לייצר את גבולות עצמי. לכן המגע של האמא/האבא בתינוק הרך כל כך חשוב לתחושת הביטחון העצמי שלו. לכן כל כך חשוב לבחון ממה עשויים החומרים בהם התינוק נוגע או לובש. האם הם עשויים מחומרים טבעיים או סינטטיים?

ילדים מאוד אוהבים לתת יד, לחבק להרגיש. לא בכדי בתרבויות קדומות היו עוטפים בבד את התינוק והוא היה צמוד רוב שעות היום לגב האמא במנשא. הוא מרגיש את עצמו ומרגיש את האחר. מזהה היכן נגמר גופו והיכן מתחיל האחר. המגע הבריא של החיבוק, הליטוף משרה אווירת ביטחון מול המגע הכואב או הקר. ילד שחוש המגע שלו פגוע יכול לפתח חרדות מכיוון שאינו בטוח בעצמו ובגבולות שלו. כהורים/גננים או מורים עלינו לפתח אמפתיה כלפי ילדים שנמצאים בחרדה, שצועקים, שנבהלים. עלינו להבין שייתכן שאינם חשים בטוחים בתוך גופם ומכאן שהם חווים חרדה במפגש עם העולם. כמו כן, חווית מגע בריאה מפתחת הכרה בגבולות שלי עצמי ובטחון בקיום שלי כאדם אינדיבידואל בעולם, ומכאן שאני גם יכול לפתח כבוד לאינדיבידואלים אחרים ולכבד את המרחב שלהם. האם כשילד לא מכבד את המרחב של ילד אחר אנו כמחנכים כועסים עליו ומחזקים את חוסר האונים שלו או מייצרים עבורו גבול ברור ללא כעס פנימי? הבנת הסיבות מהם פועל הילד (מטה-חינוך) תעזור לנו לפעול מהמקום הנכון. כך שחוש המגע מייצר עבורנו את חווית גבולות הגוף, ביטחון בעצמנו ואמון בקיום של עצמנו. בהקשר של חוש המגע זו אחת הסיבה שאנו בבית הספר נותנים לילדים שיעורי אומנות, בובנאות, חקלאות – בכל השיעורים הללו הילדים נוגעים בחומרים שונים ודרך כך חווים את עצמם. בשיעורי הבוקר הילדים קופצים, רוקעים, מוחאים כף וחווים את המגע כל העת (כמובן שיש עוד סיבות למקצועות אלו, חוש המגע הוא רק חלק אחד מכך). זו הסיבה שאנו מלמדים את עצמנו שחרדה של ילד ו/או כניסה שלו למרחב של האחר אינה נובעת כי הילד "לא בסדר" אלא כי יש לו קושי ועלינו לעזור לו ולהחזיר לו את הביטחון בעצמו.

2) החוש השני אליו אתייחס הינו חוש החיים: - כלומר, החוויה הפנימית של הרווחה הפנימית שלי. בעזרת חוש זה אנו חשים מתי אנו רעבים, צמאים, חולים, חלשים וכו'... למעשה החוש הזה "מצלצל" עבורנו כשמשהו אינו קשורה. השאיפה שלו הינה להחזיר לנו את האיזון והשלווה. חוש החיים מתפתח הכי טוב כאשר התינוק או הילד הצעיר חווים סביבם סדר. סדר במובן של סביבה מסודרת ומאורגנת ובמובן של סדר יום קבוע החוזר על עצמו. סדר מייצר עבור הילד עוגנים, בטחון רוגע. בתקופתנו חוסר רוגע פנימי קשור גם לצפייה מרובה במסכים. ללא קשר לתוכן המוצג, עצם הצפייה במסך מייצר רטט תמידי של המערכת העצבית-חושית. כלומר, קשה מאוד לייצר שקט במערכת העצבית ויש בה רעש תמידי. כעת, יושב ילד בכיתה ונדרש לשקט אבל המערכת הפנימית שלו כל הזמן רועשת, הוא חש אותה כל הזמן, זה ממש כואב. בכדי לא לשמוע את הרעש הפנימי אותו ילד מתחיל לעשות רעש בחוץ. כאן מתחיל מעגל אין סופי של תסכול. הילד חווה שלא מבינים אותו, שקשה לו, המורה/ההורה מבקש ממנו להיות בשקט (מה שמחזק את הרעש הפנימי שלו ואת הסבל) -מכאן הדרך לענישה ולשימוש ברטלין מאוד קצר. כשחוש החיים אצל ילד פגוע והוא לא חווה סדר וארגון באופן רתמי הדבר משפיע גם על יכולת החשיבה המאורגנת שלו ועל קושי לימודי. לכן, כשלילד מאוד קשה להתרכז וללמוד אחד הסודות הינם לייצר עבורו סביבה יותר מאורגנת בכדי לתמוך בו. אלמנט נוסף של חוש החיים הינו שהגוף חש כאב. לרוב כשילד קטן רץ ונופל וכואב לו, הגוף לומד להיזהר ולהתגבר על מכשולים. כאשר רצים אחרי ילד וכל הזמן דואגים שלא יפול, שלא יסבול, שלא יתאמץ אנו למעשה מחלישים אותו. הוא לא לומד כיצד להתמודד עם כאבים או מכשולים וכשיגיע לגיל ההתבגרות ויחווה קשיים חברתיים, יש סבירות שיפנה למשככי הכאבים כגון סמים ואלכוהול...

על כן, בבית הספר אנו מייצרים פעילויות רבות המייצרות אתגר, צורך להתגבר על קושי פיזי כגון הליכה על קורה, קפיצה בחבל, טיולים וכו...כמו כן, אנו מדקלמים הרבה דקלומים שחוזרים על עצמם והילדים יודעים אותם בע"פ מה שמחזק את התהליכים הריתמיים. המחנכים משתדלים לייצר כמה שיותר פעולות קבועות במהלך היום כדי לייצר סדר בחשיבה ועוגנים.

אם כך, ההבנה שלנו, שהאופן בו ילד חושב או מתנהג הינו לרוב תוצאה של גורמים שאינם בשליטתו והם לרוב לא מודעים אליהם כלל, מאפשרת לחינוך להיות הרבה יותר מהוראה גרידא. ההבנה שהילדים פועלים מתוך הרגלים ואוטומטים שקשורים להקניות חושיות בילדות המוקדמת מחייבת אותנו המחנכים להתבונן בעצמנו ולשאול את עצמנו מאיזה מקום אנו פועלים או מגיבים? החינוך הינו משימה בעלת משמעות כה עמוקה לבניית דור העתיד שלנו, עלינו להתייחס אל עצמנו כמחנכים וכמתחנכים ולא כמורים שנמדדים בידע שהקננו לילדים אלא באיכות האנושית שאפשרנו לילדים לפגוש בכל בוקר בכיתה.